<h1>אבודרהם סדר הפרשיות</h1>
<h2>דף יח.</h2>
ופרשת זכור, מפני פורים, לפי שהמן בא מזרע עמלק, ואמרה תורה (דברים כ"ה, י"ז) זכור את אשר עשה לך עמלק, ומפי השמועה למדו זכור בפה (תורת כהנים, מגילה י"ח ע"א).
<h2>דף כט.</h2>
וטעם ארבע פרשיות אלו, השלוש מהם זכר לזמן שבית המקדש קיים, והם, פרשת שקלים, ופרשת פרה אדומה, ופרשת החודש, לפי שבאחד באדר משמיעין על השקלים (שקלים פ"א) שהתורה אמרה זאת עולת חודש בחודשו לחדשי השנה (במדבר כ"ח, י"ד) ומפי השמועה למדו, שמראש חודש רצה לומר. ואמר בחדשו, כלומר חדש והבא לי קרבן מתרומת שקלים חדשים. ולפיכך משמיעין חודש אחד קודם ניסן, כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו. ויהיה הכל גבוי ומובא למקדש כשיבא ניסן. ועל כן כשחל אדר בתוך ימי השבוע, מקדימין להשמיע ביום שבת שעברה, שאם יאחרו עד שבת הבאה, לא יהיה חודש שלם בין ההכרזה לראש חודש ניסן, אבל כשיבא ראש חודש אדר בשבת אין צריך להקדים, שהרי יש כאן חודש. ופרשת פרה אדומה, להודיע לעם שהם טמאי מתים, שיטהרו באפר פרה, לפי שבראש חודש ניסן מתחילין הרחוקים לעלות לירושלים, ולפיכך אין מפסיקין בין פרשת פרה אדומה לפרשת החודש. ובפרשת החודש, להודיע לעם שבשבוע הנכנס יהיה ראש חודש ניסן, ויכינו עצמם לעלות לרגל.
ופרשת זכור, מפני פורים, לפי שהמן בא מזרע עמלק, ואמרה תורה (דברים כ"ה, י"ז) זכור את אשר עשה לך עמלק, ומפי השמועה למדו זכור בפה (תורת כהנים, מגילה י"ח ע"א).
<h2>דף כט:</h2>
וכשחל ראש חודש אדר הסמוך לניסן בשבת, מוציאין ג' ספרי תורות, וקורין באחד ששה בסדר היום. ואחד קורא בשני בראש חודש, מתחיל בפרשת וביום השבת (במדבר כ"ח, ט') וקורא פרשת ובראשי חדשיכם (שם פסוק י"א) ומפטיר קורא בשלישי כי תשא, ומפטירין (מלכים ב י"א, י"ז) ויכרות יהוידע, וכיוצא בזה עושין כשחל ראש חודש ניסן להיות בשבת.
<h2>דף ל.</h2>
וסדר קריאת ארבע פרשיות אלו כך הוא. בפרשת שקלים מוציאין שני ספרי תורות, וקורין באחד שבעה בסדר היום, ומפטיר קורא בשני (כ"ט ע"ב) מתחילת כי תשא (שמות ל', י"א) עד ועשית כיור נחושת (שמות ל', י"ח). ומפטירין במלכים (שם ותוספתא פ"ו) ויכרות יהוידע, עד לכהנים יהיו (מלכים ב י"א, י"ז י"ב, י"ז). ובפרשת זכור גם כן מוציאין שני ספרים, וקורין באחד שבעה בסדר היום, ומפטיר קורא בשני בפרשת כי תצא למלחמה (דברים כ"ה, י"ז) זכור את אשר עשה לך עמלק, עד סוף הסדר. ומפטירין בשמואל (שמואל א ט"ו, א') ויאמר שמואל אל שאול אותי שלח ה' למשחך למלך, עד לפני ה' בגלגל. ובפרשת פרה אדומה מוציאין גם כן שני ספרי תורות, וקורין באחד שבעה בסדר היום. ומפטיר קורא בב' מתחילת זאת חוקת התורה, עד והנפש הנוגעת תטמא עד הערב (במדבר י"ט, כ"ב). ויש קורין עד מים חיים אל כלי (שם י"ט, י"ז). ואינו נכון, כי צריך לקרות ענין פרה אדומה כולו. ומפטירין ביחזקאל (ל"ו, י"ז) בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם, עד אני ה' דברתי ועשיתי (פסוק ל"ו) ובפרשת החודש מוציאין גם כן שני ספרי תורות, וקורין באחד שבעה בסדר היום, ומפטיר קורא בשני בפרשת בא אל פרעה החודש הזה לכם (שמות י"ב, ב') עד בכל מושבתיכם תאכלו מצות, (פסוק כ'). ומפטירין ביחזקאל, בראשון באחד לחודש, עד בבוקר בבוקר עולת תמיד (מ"ה, י"ח. מ"ו, ט"ו).
<h2>דף ל:</h2>
וסימן להפסקות ארבע פרשיות אלו, ארבעה כוסות של פסח, שאמרו רבותינו (פסחים קי"ז ע"ב) בין הכוסות האלו אם רצה לשתות ישתה, בין שלישי לרביעי לא ישתה. ואמרינן בירושלמי (מגילה פרק ג' הלכה ה') בדין הוא שתקדים פרשת החודש לפרשת פרה אדמה, שבאחד בניסן הוקם המשכן, ובשני לו נשרפה הפרה, ולמה אמרו תקדים פרה אדמה, מפני שהיא טהרתן של ישראל, פירוש, מטמאת מת, כדי שלא יהיו נדחין לפסח שני.
סימני ארבע פרשיות, שהן, פרשת שקלים, ופרשת זכור, ופרשת פרה אדומה, ופרשת החודש. כבר ידעת כי חודש אדר שני ימים, ואם יהיה יום ראשון של אדר ביום חמישי יבא פורים ביום חמישי. וכן בשאר כל הימים, לפי שבאותו יום שיהיה יום ראשון של אדר יהיה פורים, כי מיום ראשון יש ט"ו ימים עד פורים. אבל להפסקות ארבע פרשיות אלו אינו כן, כי מיום שני של ראש חודש מונין אנו, ולעולם אינו בא אלא בזבד"ו, לפי שאם נקבע יום שני של ראש חודש אדר ביום ראשון, יבוא יום י"ד בשבת, ולא נוכל לקרוא את המגילה. ועוד שיבא ניסן ביום שני, וכן אם נקבע ביום שלישי יבא ניסן ביום רביעי, ואם נקבע ביום חמישי יבא ניסן ביום ששי, ואין ניסן בא בבד"ו, כמו שביארנו. ויש לאלו הארבעה ימים הפסקות בין הפרשיות, וסימנם, זט"ו, ב"ו, ד"ד, ובי"ו (רש"י מגילה ל' ע"ב). פירוש, זט"ו, כשחל ראש חודש אדר בשבת קורין באותו שבת פרשת שקלים, שבשבת שניה שהיא שמונה בחודש קורין פרשת זכור, לפי שבשבוע הנכנס יבא פורים ביום ו', שהוא י"ד באדר. ולמחרתו שהוא שבת, והוא חמשה עשר יום, מפסיקין מלקרות פרשת פרה אדמה, לפי שבשבת הבאה לא נוכל לקרות פרשת החודש, לפי שבשבוע הנכנס לא יהיה ראש חודש, ואין קורין פרשת החודש אלא בשבת שלפני ראש חודש ניסן. ב"ו, כשחל ראש חודש אדר ביום שני, מפסיקין ב"ו, כי כשחל בשני קורין יום שבת שעברה פרשת שקלים, ומפסיקין מלקרות פרשת זכור ביום שבת הבאה שהוא ששה באדר, לפי שבשבת הבאה לא יהיה פורים, ואין קורין פרשת זכור, אלא בשבת שלפני פורים. ד"ד, כשחל ראש חודש ביום רביעי, קורין פרשת שקלים ביום שבת שעברה, ומפסיקין ביום רביעי שהוא שבת מלקרות פרשת זכור, לפי שלא יהיה פורים בשבוע הבא. ובי"ו, כשחל ראש חודש ביום שישי יש בו שתי הפסקות, ביום ב' לחודש, וביום י"ו לחודש, לפי שבשבת שעברה קורין פרשת שקלים, ומפסיקין ביום שני לחודש שהוא שבת מלקרות פרשת זכור, מהטעם שאמרנו. ומפסיקין גם כן ביום ט"ז לחדש, שהוא שבת מלקרות פרשת פרה אדומה, לפי שבשבת הבאה לא יהיה ראש חודש ניסן.
<h2>דף לא:</h2>
סדר הפרשיות וההפטרות שקורין ומפטירין בכל שנה, ממוצאי סוכות, ועד מוצאי סוכות אחר, בכל שבת פרשה אחת והפטורה אחת. בראשית, כה אמר האל ה', עד ואחרי לא יהיה, והיא בישעיה (מ"ב, ה'. מ"ג, י'). תולדות נח, רני עקרה, עד ולקדוש ישראל כי פארך, והיא בישעיה (נ"ד, א'. נ"ה, ה'). לך לך, למה תאמר יעקב, עד בקדוש ישראל תתהלל, והיא בישעיה (מ', כ"ז. מ"א, ט"ז). וירא אליו, ואשה אחת מנשי בני הנביאים, עד ותשא את בנה ותצא, והיא במלכים (ב ד', א'. ד', ל"ז). ויהיו חיי שרה, והמלך דוד זקן, עד ותכון מלכותו מאד, והיא במלכים (א' א', ל"ח). תולדות יצחק, משא דבר ה', עד כי מלאך ה' צבאות הוא, והיא בתרי עשר בתחילת מלאכי (א, א'. א', ל"א). ויצא יעקב, ועמי תלואים, עד בארץ תלאובת, והיא בתרי עשר בהושע (י"א, ז'. י"ג, ה'). וישלח יעקב, חזון עובדיה, עד סוף ספרו, והיא בתרי עשר. וישב יעקב. על שלשה פשעי ישראל, עד מי לא ינבא. והיא בתרי עשר בעמוס (ב', ו'. ג', ח'). ויהי מקץ, ויקץ שלמה, עד מלך על כל ישראל, והיא במלכים (א ג', ט"ו. ד', א'). ויגש אליו, ואתה בן אדם קח לך עץ אחד, עד בהיות מקדשי בתוכם לעולם, והיא ביחזקאל (ל"ז, ט"ו כ"ח). ויחי יעקב, ויקרבו ימי דוד למות, עד ותכון מלכותו מאד, והיא במלכים (מלכים א ב', א' י"ב).
ואלה שמות, דברי ירמיהו, עד רעה תבא אליהם נאום ה', והיא בתחילת ירמיה (א', א. ב', ג'). ויש מפטירין בן אדם הודע את ירושלים, עד בהדרי אשר שמתי עליך נאום ה' אלהים, והיא ביחזקאל (ט"ז, ב' י"ד). ויש מפטירין או יחזק במעזי, עד המאמין לא יחיש, והיא בישעיה (כ"ז, ה. כ"ח, ט"ז). וארא, בקבצי את בית ישראל, עד בפנותם אחריהם וידעו כי אני ה' אלהים. ומסיים בפסוק והיה ביום ההוא אצמיח וגו', והיא ביחזקאל (כ"ח, כ"ה. כ"ט, כ"א). בא אל פרעה, הדבר אשר דבר ה', עד ונקה לא אנקך, והיא בירמיה (מ"ו, י"ג כ"ח). ויש מפטירין משא מצרים הנה ה' רוכב על עב קל, עד ונחלתי ישראל, והיא בישעיה (י"ט, א' כ"ה). ויהי בשלח, ודבורה אשה נביאה, עד סוף השירה, והיא בשופטים (ד', ד'. ה', ל"א). וישמע יתרו, בשנת מות, עד וקראת שמו עמנו אל, והיא בישעיה (ו', א'. ז', י"ד). ואלה המשפטים, הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' אחרי כרות, עד מאין יושב, (ל"ד, ח' כ"ב) ומסיים אם לא בריתי יומם ולילה וגו', והיא בירמיה (ל"ג, כ"ה). ויקחו לי תרומה, וה' נתן חכמה לשלמה, עד ולא אעזב את עמי ישראל, והיא במלכים (א ה', כ"ו. ו', י"ג). ואתה תצוה, אתה בן אדם הגד את בית ישראל, עד ורציתי אתכם נאום ה' אלהים, והיא ביחזקאל (מ"ג, י' כ"ז). כי תשא, וישלח אחאב בכל בני ישראל, עד ה' האלהים, והיא במלכים (א י"ח, כ' ל"ט). ויקהל, וישלח המלך שלמה ויקח את חירם, עד אלפים בת יכיל, והיא במלכים (מלכים א ז', י"ג כ"ו). אלה פקודי, ויעש חירם, עד היא ציון, והיא במלכים (מלכים א ז', מ'. ח', א').
ויקרא, עם זו יצרתי לי, עד ובישראל יתפאר, והיא בישעיה (מ"ג, כ"א. מ"ד, כ"ג). צו את אהרן, עולותיכם ספו על זבחיכם, עד ונכרתה מפיהם (ז' כ"א. כ"ח). ומסיים אל יתהלל חכם בחכמתו וגו', והיא בירמיה (ט', כ"ב). ויהי ביום השמיני, ויוסף עוד דוד, [עד] וילך כל העם איש לביתו, והיא בשמואל (ב ו', א' י"ט). אשה כי תזריע, ואיש בא מבעל שלישה, עד כברת ארץ, והיא במלכים (ב ד', מ"ב. ה', י"ט). זאת תהיה. וארבעה אנשים היו מצורעים, עד וירמסו אותו העם בשער וימות, והיא במלכים (ב ז', ג, כ'). אחרי מות, הנה ימים באים, עד סוף הספר, והיא בתרי עשר בעמוס (ח', י"א ט"ו). ויש מפטירין ואתה בן אדם התשפוט התשפוט, עד וידעת כי אני ה', והיא ביחזקאל (כ"ב, ב' ט"ז). קדושים תהיו, הלדרוש אותי אתם באים, עד לדעת כי אני ה' אלהיכם, והיא ביחזקאל (כ', ב' כ'). אמור אל הכהנים, והכהנים הלוים, עד לא יאכלו הכהנים, והיא ביחזקאל (מ"ד, ט"ו ל"א). בהר סיני, הנה חנמאל, עד הממני יפלא כל דבר, והיא בירמיה (ל"ב, ז' כ"ז). אם בחקותי, ה' עוזי ומעוזי, עד כי תהלתי אתה, והיא בירמיה (ט"ז, י"ט. י"ז, י"ד).
במדבר סיני, והיה מספר בני ישראל, עד וידעת את ה', והיא בתרי עשר בהושע (ב', א' כ"ב). נשא, ויהי איש אחד מצרעה, עד ובין אשתאל, והיא בשופטים (י"ג, ב' כ"ה). בהעלתך, רני ושמחי, עד חן חן לה, והיא בתרי עשר, בזכריה (ב', י"ד. ד', ז'). שלח לך, וישלח יהושע בן נון, עד וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו והיא ביהושע (ב', א' כ"ד). ויקח קרח, ויאמר שמואל, עד לעשות אתכם לו לעם והיא בשמואל (א י"א, י"ד. י"ב, כ"ב). זאת חוקת התורה, ויפתח הגלעדי, עד ויכנעו בני עמון מפני בני ישראל, והיא בשופטים (י"א, א' ל"ג). וירא בלק, והיה שארית יעקב, עד והצנע לכת עם אלהיך והיא בתרי עשר, במיכה (ה', ו'. ו', ח'). פינחס, ויד ה' היתה אל אליהו, עד ויקם וילך [אחרי] אליהו וישרתהו, והיא במלכים (א י"ח, מ"ו. י"ט, כ"א). ואמרינן בפסיקתא, (עיין תוספות מגילה ל"א ע"ב ד"ה ר"ח) מבראשית ועד שבעה עשר בתמוז מפטירין לענין הפרשיות, דומה לדומה, משם ואילך הכל לפי הזמן, ולפי המאורע, תלת דפורענותא, ושבע דנחמתא, ותרתי דתיובתא. וסימנים דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש. ראשי המטות, דברי ירמיה, עד רעה תבא אליהם נאום ה', והיא בתחילת ירמיה (א', א'. ב', ג'). אלה מסעי, שמעו דבר ה' בית יעקב, עד היו אלהיך יהודה, והיא בירמיה (ב', ד' כ"ח).
אלה הדברים, לפני תשעה באב, חזון ישעיה, עד ושביה בצדקה, והיא בתחילת ישעיה (א', א' כ"ז). ואתחנן, שבע דנחמתא. נועארק"ש, נחמו נחמו עמי, עד איש לא נעדר, והיא בישעיה (מ', א'. כ"ו). והיה עקב, ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני, עד תודה וקול זמרה, והיא בישעיה (מ"ט, י"ד. נ"א, ג'). ראה אנכי, עורי עורי, עד את ישועת אלהינו והיא בישעיה (נ"א, ט'. נ"ב, י'). ויש מפטירין עניה סוערה, עד כי פארך והיא בישעיה (נ"ד, י"א. נ"ה, ה'). שופטים, אנכי אנכי הוא מנחמכם, עד ומאספכם אלהי ישראל, והיא בישעיה (נ"א, י"ב. נ"ב, י"ב). כי תצא למלחמה, רני עקרה לא ילדה פצחי רינה וצהלי, עד ולקדוש ישראל כי פארך והיא בישעיה (נ"ד, א'. נ"ה, ה'). והיה כי תבא, קומי אורי, עד בעתה אחישנה, והיא בישעיה (ס', א' כ"ב). אתם נצבים, לפני ראש השנה, שוש אשיש, עד וינשאם כל ימי עולם, והיא בישעיה (ס"א, י'. ס"ג, ט'). וילך, בעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, תרתי דתיובתא, ד"ש, דרשו ה', עד אקבץ עליו לנקבציו, והיא בישעיה (נ"ה, ו'. נ"ו, ח'). והיינו דאמרינן במסכת ראש השנה (י"ח ע"א) דרשו ה' בהמצאו ביחיד. ומי כה' אלהינו בכל קראנו אליו בצבור. ויחיד אימת, בעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. האזינו, לאחר יום הכפורים, שובה ישראל, עד ופושעים יכשלו בם, והיא בסוף הספר בתרי עשר בהושע (י"ד, ב' י') ומסיים מי אל כמוך, שהוא בסוף ספר מיכה (ז', י"ח). ואם תאמר, מה תועלת התשובה לאחר יום הכפורים, ויש לומר, משום דאמר רבי יצחק (ראש השנה שם) יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. וברוב מקומות בספרד מפטירין שבת של עשרת ימי תשובה שובה ישראל, ובשבת לאחר יום הכפורים וידבר דוד לה' (שמואל ב כ"ב, א, נ"א) ולא יתכן, כי ההפטרה זו אינה מענין תשובה, וצריך לומר בסוף תרתי תיובתא, כמו שאמרנו. וכן כתוב בסדר רבי חננאל. וכן שמעתי שנוהגין בצרפת ובפרובנציא. וכתב רבינו סעדיה, שצריך להפטיר בשבת שבין ראש השנה ויום הכפורים דרשו ה' בהמצאו. וזאת הברכה, ויהי אחרי מות משה, עד בכל אשר תלך, והיא בתחילת יהושע (א', א' ט'). ודע שיש מאלו ההפטרות שמתחלפות לפעמים בהפטרות אחרות, כגון אם חל ראש חודש בשבת, או ביום ראשון. אבל הפטרות דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש אינן מתחלפות באחרות לעולם. ואומר במדרש על דרך צחות, כי תקנו לומר בתחילת הפטרות הנחמות נחמו נחמו עמי, כלומר, שהקדוש ברוך הוא אמר לנביאים נחמו נחמו עמי. על זה זה משיבה כנסת ישראל, ותאמר ציון עזבני ה'. כלומר, איני מתפייסת מנחמת הנביאים. ואומר עורי עורי לבשי עוז זרוע ה' עורי כימי קדם. ובמקומות שמפטירין במקום ההפטרה זו עניה סוערה לא נחמה, כלומר הנביאים חוזרין ואומרים לפני הקדוש ברוך הוא, הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומין שלנו, על זה חוזר הקדוש ברוך הוא ואומר אנכי אנכי הוא מנחמכם. ואומר עוד רני עקרה לא ילדה, ואומר עוד קומי אורי כי בא אורך. על זה משיבה כנסת ישראל שוש אשיש בה', כלומר, עתה יש לי לשוש ולשמוח, תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע וגו'.
כתב רבינו סעדיה, שבת שיהיה בו הספד לחכם, מפטירין פרשת גלה כבוד מישראל (שמואל א ד', כ"א). ומצאתי כתוב בתשובת שאלה להרב שמואל בן רבי גרשון, וזה לשונו, ומה שהוגד לך, כי כשנפטר הרמב"ם ז"ל, שנכנסו הקהל לבית הכנסת, וקראו ברכות וקללות, והפטירו בנביא (יהושע א', ב') משה עבדי מת, כן שמענו גם כן, גם אבא מורי ז"ל כתב בהלכות אבל, ששמע, כי כשנפטר רבינו שרירה אביו של רבינו האי, קראו באותו שבת בפרשת (במדבר כ"ז, ט"ז) יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר וגו', והפטירו (מלכים א ב', א') ויקרבו ימי דוד למות. ובמקום פסוק ושלמה ישב על כסא דוד קראו והאי ישב על כסא שרירא אביו, ותכון מלכותו מאד, עד כאן. שבת שקורין בה שתי פרשיות, כגון ויקהל עם אלה פקודי, או אשה כי תזריע עם זאת תהיה, נוהגין ברוב המקומות בספרד שמפטירין ההפטרה של הפרשה הראשונה, כלומר ההפטרה של ויקהל, או של אשה כי תזריע. ויש מקומות שמפטירין ההפטרה של הפרשה שניה, משום דסליק מיניה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ואם אירע מועד ביום שבת, קורין בענין המועד, ולא בסדר השבת, וגם כן קורין הפטרת דמועד, ואף על פי כן אין לקרות במנחה שבת שעברה ולא בשני וחמישי תחילת פרשת אותו מועד, אלא תחילת פרשת השבת, ויהיו חוזרין גם כן תחילת הפרשה בשבוע שאחר המועד אחר שקראו אותה בשבוע שקודם המועד. ולכן יארע שיקראו תחילת פרשה ויהי ביום השמיני שבע פעמים, וזהו כשיבא פסח ביום שבת, כי קורין תחילת הפרשה במנחת השבת, ובשני ובחמישי, שהם קודם פסח. ובמנחת שבת של יום טוב ראשון, ובמנחת שבת של יום טוב אחרון, ובשני ובחמישי שאחר כן. וגם יארע שיקראו תחילת הפרשה וזאת הברכה ארבע פעמים, וזהו כשיבא סוכות ביום שבת. כי קורין תחילת הפרשה במנחת שבת, ובחמישי, שהם קודם סוכות, כי בשני אין קורין אותה, מפני שהוא יום הכפורים, וגם יקראו אותה במנחת שבת של יום טוב ראשון, ובמנחת שבת של יום טוב האחרון, שיהיה יום שמחת תורה יום ראשון אחר כך.
אלו הן הפרשיות שיש שנים שמתחברות, ויש שנים שאינן מתחברות, הראשונה ויקהל עם אלה פקודי. והשנית, אשה כי תזריע עם זאת תהיה. והשלישית, אחרי מות עם קדושים תהיו. והרביעית, בהר סיני עם אם בחקותי. והחמישית, שלח לך עם ויקח קרח. והשישית, ראשי המטות עם אלה מסעי. והשביעית, אתם נצבים עם וילך. ופרשה זו אחרונה יש לה זמן קצוב שהיא מתחברת בו ומתפרדת, והוא שבכל השנים היא מתחברת, אלא אם יבא ראש השנה ביום שני או ביום שלישי היא מתפרדת והסימן בזה פ"ת ב"ג המלך. כלומר בג המלך פת וילך. פירוש, אם יבא המלך דהיינו ראש השנה בב"ג פת וילך. תפריד וילך. מלשון פתות אותה פתים (ויקרא ב', ו'), אבל הששה הראשונות אין להם זמן קצוב, אלא בסימני השנים יהיו נודעים. נשאל רבינו נסים, למה מחלקין אתם נצבים מן וילך, שהם קטנות. כשיש שתי שבתות בין ראש השנה לסוכות, וקורין קודם ראש השנה אתם נצבים, ואחר ראש השנה וילך, ולא היה יותר טוב לחלק ראשי המטות מן אלה מסעי, שהם גדולות, והשיב, לפי שיש באתם נצבים קללות שקלל משה את ישראל, ורוצים לסיימם קודם ראש השנה, והקשו עליו, שאינן קרויות קללות מה שבאתם נצבים, כדאיתא במדרש, דלא חשיב קללות שקלל משה אל עד ואין קונה, שהוא בסוף פרשת כי תבא, אלא הטעם, לפי שרוצים להפסיק בפרשה אחת בין קללות לראש השנה, וכן קורין במדבר סיני בין קללות שבתורת כהנים ובין עצרת. ונהגו לקרות גם פרשת אתם נצבים קודם ראש השנה, כדי להפסיק בפרשה אחת בין קללות לראש השנה, כמו שאמרנו למעלה.
וכל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב, חוץ מפרשת האזינו, דאמרינן בפרק (הקורא את המגילה עומד) [יום טוב] (ראש השנה ל"א ע"א) שמתחילין סימן הזי"ו ל"ך, שקורא הראשון מן האזינו עד זכור ימות עולם. השני מן זכור ימות עולם עד ירכיבהו. והשלישי מן ירכיבהו עד וירא ה' וינאץ. והרביעי מן וירא ה' עד לו חכמו. והחמישי מן לו חכמו עד כי אשא אל שמים ידי. והוא"ו מן כי אשא עד סוף השירה. והטעם שפוסקין בענינות אלו, מפני שהיא תוכחה, כדי שיחזרו העם בתשובה. והטעם שנתנו חכמים סימן להפסקת פרשה זו יותר משאר פרשת התורה, כדי שלא יתקוטטו עם שליח צבור העולין לקרות בעבורם, מפני שהם הפסקות רעות. ונהגו שלא להפסיק בקריאת שירת הים, ועשרת הדברות, וקללות שבתורת כהנים, ושבמשנה תורה, אלא אחד קורא אותם. ואף על גב דאמרינן במגילה בפרק בני העיר (ל"א ע"א) אין מפסיקין בקללות, ומפרש שם (שם ע"ב) אמר אביי לא שנו אלא קללות שבתורת כהנים, אבל שבמשנה תורה פוסק, מאי טעמא, אמר אביי, הללו בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן, אף על פי כן נהגו שלא להפסיק בשניהן. ויש סמך למנהגנו, מדאמרינן בירושלמי דמגילה בפרק בני העיר, (הלכה ז') אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות, [וקללות] שבתורת כהנים וקללות שבמשנה תורה, והכי איתא במסכת סופרים.
